ויקרא משה וגו׳. ענין פרשה זו מובן שהוא תנחומים ולהניח לבן של ישראל על צ״ח קללות. מה שאין בכל אומה ולשון בשעה שגולים ומוסרים מעם המולך. היינו שאין הפזור כ״כ בכל העמים מקצה הארץ וגו׳ וגם אין הצרות בשעת חרבנם כ״כ וכמו שאמר דניאל ט׳ י״ב ויקם עלינו את דברו אשר דבר עלינו וגו׳ להביא עלינו רעה גדולה אשר לא נעשתה תחת כל השמים כאשר נעשתה בירושלים. ובא משה רבינו לפייס את ישראל. אבל אינו מבואר תנחומים אלו. ומה הודיע להם חדשות שירגיע בזה לבבם. וגם אינו מובן המקרא האחרון ושמרתם את דברי הברית וגו׳ מה שמירה ועשיה יש בברית הזה שאינו אלא קבלת ברכות וקללות. אמנם קודם שנבא לביאור הפסוקים. יש להקדים דישראל נקראו בשמו ית׳ לכבודו ומלכותו. שיתגלה כבודו ומלכותו בכל העולם על ידם. ואם א״א שיתגלה כבוד מלכותו אלא בזה האופן. אין לנו להתרעם ע״ז שהרי על מנת כן נוצרנו. וכמו מלך בו״ד המעביד את חילו במלחמה תכופה עבודה גדולה יומם לא ינוחו ולילה לא ישקוטו וגם מסתכנים ומוכים במלחמה. אין להם להתרעם ע״ז כלל. שאין זה חלילה מרעת לב המלך. אלא באשר הוא צריך להגדיל מלכותו. וע״ז הוא נעשה מלך במדינה. והמה ע״מ כן יכנסו לעבדו בחיל ולשמור את המלכות בגופם ובנפשם. כך מלך מה״מ הקב״ה עמ״כ ברא עולמו שיהא נמלא כבודו בכל הבריאה כמש״כ בס׳ בראשית ב׳ ד׳. ועמ״כ לקחנו לעמו ועבדיו שיהיה נתמלא זה התכלית על ידינו. א״כ בכל אופן שההכרח נותן להגיע לידי כך אין לנו להתרעם ע״ז כלל. וכבר נתבאר בס׳ בראשית י״ז ד׳ שזה היה ענין כי אב המון גוים נתתיך. שנתקדש אברהם וזרעו לאומה הנבחרת להיות לברית עם לאור גוים באמונתם אפי׳ באופן שלא יהיו גרים ונכנסים בקרב ישראל אלא להחליף עבודת הכוכבים מן הארץ. וגם זה נתבאר שם בפ׳ עקידה שנתקדשו זרע א״א לזה התכלית להגיע לידי כך אפי׳ ע״י כל הצרות שבעולם. וביארנו שם מאמר דוד המלך בשם ב״י כי דכיתנו במקום תנים וגו׳ כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה וע״ש. זהו כלל הענין. ומעתה נבא לביאור הפסוקים שפייס משה רבינו לכל ישראל. ואמר אתם ראיתם את כל אשר עשה וגו׳. והקדים אשר בכל אשר ראיתם הראה בזה תכלית רצונו ית׳ שיתגדל שמו וכבודו בכל הארץ. וביאר היאך הראה בזה לדעת זה התכלית:
המסות הגדולות אשר ראו עיניך. לשון מסות אינו מורגל בכל המקומות שמדבר בפלאות י״מ. זולת פעם א׳ לעיל ד׳ י״ד ובקיצור. ולעיל ז׳ י״ט. וכאן האריך משה בזה הפרט. הדבר מובן שהוא עיקר המכוון לענין. ומשמעות מסות הוא כמש״כ לעיל שם. וכן הוא במדרש כאן מהו המסות המכות ממסות גופן של מצרים. והביאור ע״ז. שלא כלה הקב״ה את מצרים בפעם א׳ אלא לאט לאט במכות הממסות את הגוף. ולמאי עשה הקב״ה כך. ביאר ה׳ ואמר כי עתה שלחתי את ידי ותכחד מן הארץ ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ:
האותות והמופתים הגדולים ההם. למאי עשה כל זה:
ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת. מצד השכל או מידיעת בית רב במאמרי ה׳ לא״א כי כך רצונו העיקרי:
ועינים לראות. מזה שעשה במצרים כאמור:
ואזנים לשמוע. דבר ה׳ אלה שאמר בפי׳ כן. ובל״ס שמשה רבינו הודיע כל דבריו גם לישראל. ובזה גרמו כל הפזור והגלות הזה. שאלו התבוננו ע״ז. לא היו מסרבים ליכנס לא״י בלי מרגלים שהרי כבר נתבאר בפ׳ שלח ובפ׳ דברים. דמתחלה בא עסק המרגלים בשביל שלא רצו לסבול עול הנהגה נסית. שמוכרחים מחמת זה להיות נזהרים מאד כמו העומד בפלטין של מלך. ובשביל זה בקשו ליכנס לא״י בדרך הטבע. ומש״ה נצרכו באמת למרגלים ואח״כ סירבו ולא האמינו שאפשר ליכנס לא״י בדרך הטבע. ומזה יצא מה שיצא. אבל כ״ז שהקב״ה הסכים לדעתם להתנהג בדרך הטבע ולשלוח מרגלים. לא היה זה עיקר רצונו ית׳ אלא משום שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. והנה כ״ז גרם הפזור הרב שאם היו נכנסים בדרך נס והיו מתנהגים כך כמה שנים. היה מתגלה כבוד שמים ומתפרסם בכל הארץ. כמו שנתפרסם בשעה מועטת של י״מ וקריעת י״ס בהרבה מדינות. אבל אחר שהיו מתנהגים בא״י בדרך הטבע. לא היה מתגלה כבוד שמים אפי׳ כשהיו מוצלחים הרבה. שהרי זה מצוי גם בשארי אוה״ע לכבוש ארצות לא להם ולחיות בהצלחה. מש״ה היה ההכרח להגיע לתכלית הנרצה גזרה של פזור בכל העמים ושיבואו עי״ז לידי כמה נסיונות ומזה מגיע כבוד שמים בכל הארץ. נמצא זה היה פיוס גדול על פזור הרב. אחר שאינו מצד העונש. אלא מצד שהוא התכלית הנרצה בבריאת שו״א ובבחירת אומה הישראלית. והמה מחויבים לסבול כ״ז כמו חיל המלך למלכם:
ואולך אתכם קוממיות וגו׳ לא בלו וגו׳. עוד פיוס אחר. להודיע כי זה הפזור והצרות אינם רעים כ״כ כפי הנראה לאדם השומע. שהרי נגזר ארבעים שנה להיות במדבר והיה מדומה לישראל שהוא צרה גדולה כמבואר בפ׳ דברים א׳ מ״ה כמה בכו ע״ז והפצירו לבטל גזרה של ארבעים שנה. וכ״ז הוא משום שכמדומה להם איך יסבלו כ״ז המשך בלי כסות ושמלה ומנעלים במדבר. והרי נתקיים הגזרה הרעה הזאת. ומכ״מ. לא בלו שלמותיכם וגו׳. הרי ההשגחה עליכם אפי׳ בהסתר פנים. שהרי לא נברא שלמות ונעלים כמו המן והבאר בדרך נס. אלא בהשגחה נסתרת לא בלו השלמות והנעלים. כך תבינו ותשכילו כי גם בעת עומק הצרות תהיה ההשגחה חזקה עליכם. ויודע הקב״ה חוסי בו. גם בשעת רעה זו. וא״כ אינו כ״כ רע:
לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם למען תדעו כי וגו׳. הוסיף עוד כי גם זה שנתן הקב״ה מן ובאר. ובזה חייתם כל הארבעים שנה. ג״כ היה רק לזה התכלית למען תדעו כי אני ה׳ משגיח על חייכם. ומזה תשכילו כי גם בגלות המר כשלא יהיה לחם ויין. מכ״מ לא תמותו לשחת חלילה. אלא תחיו בא״א באיזה דבר אשר ימציא הקב״ה לאותה שעה. ודברים אלו כבר אמר משה רבינו בבאור לעיל ח׳ ג׳ ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו׳ למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וגו׳ וכמבואר בבאורינו שם בס״ד. וא״כ אינו כ״כ רע כפי המדומה:
ותבאו אל המקום הזה ויצא סיחון וגו׳. עוד פיוס כי אין אדם יודע מה זה טוב ומה רע באשר אינו רואה אחרית הדבר. והראה לדעת מזה הענין כי מזו הצרה של גזרת ארבעים שנה יצא שמחה זו של כיבוש סיחון ועוג. שאלו נכנסו מקדש ברנע לא״י מיד היו נכנסים דרך אדום מדרום א״י. שהרי אז היו עוד מבוהלים אלופי אדום. ומפני שם ישראל נחת הוא. עד שעלה שמפני הגזירה ההיא עלו המעפילים דרך אדום להר. ויכתום עד חרמה. ומזה סר הפחד. והיו מוכרחים לסבוב כל אדום ומואב עד בואם לסיחון ויצא למלחמה ונכבש. הרי דזו הרעה סיבבה כל הטובה. וכן להיפך רמז בזה דמזו השמחה שהיה לישראל שכבשו ארץ סו״ע. יצא כל צרת הגלות וחרבן הארץ כמו שביארנו בסוף פ׳ דברים ג׳ י״ב שביאר משה לישראל סכנה זו של כיבוש עה״י והחלוקה בזה שניתן לראובני ולגדי. והיינו שסיים
ונקח את ארצם ונתנה לנחלה וגו׳. ואלו לא באו לטובה זו לא היה כן. הרי שדבר שנדמה לשמחה יכול להיות שאחריתה תוגה. וכן להיפך מה שנדמה לנו שהוא צער הרי הוא אחריתו לאחרית טוב. וא״כ אין המדומה לרע מאד הוכחה שכן הוא:
ושמרתם את דברי וגו׳. עוד פיוס כי בכל הרע האמור יש עצה ותקוה טובה להנצל. ובספרי זוטא והביא בילקוט שמעוני א״ל מבקשים אתם לעמוד בעולם עסקו בתורה. שנא׳ ושמרתם את דברי הברית ואח״כ אתם נצבים. והנה בסנהדרין דצ״ט ב׳ למדו מזה המקרא רא״א כל המלמד את בן חבירו תורה כאלו עשה לד״ת שנא׳ ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם. רבא א׳ כאלו עשה לעצמו שנא׳ ועשיתם אותם אל תקרי אותם אלא אתם. ויש להבין עומק הדרש מזה המקרא ביחוד והלא כבר כתיב בפ׳ קדושים ושמרתם את כל חקותי ואת משפטי ועשיתם אותם. ובפ׳ אמור ושמרתם מצותי ועשיתם אותם. ולא הגענו לזה הדרוש. וגם היכן כתיב כאן המלמד את בן חבירו תורה. [והגר״א הגיה בזה והעמיד דרשת ר״א ורבא על העוסק בתורה לכמה. אבל גם בשאלתות דר״א פ׳ לך מבואר כנוס׳ הגמרא לפנינו. אלא שיש שם טה״ד במקרא שהובא שם ע״ז] אלא שחז״ל השכילו ע״ז המקרא. שאין לפרש כמו בכל מקום דכתיב מצוה לעשות ד״ת דמשמעו להעמיד הפרשה על מתכונתו ולפרשה בכל דקדוקיה. דמה זה שייך לדברי הברית שהיא פרשה בו״ק. אלא הכונה ושמרתם עיקר הברית הזאת שבא מחדש על קיום ת״ת בישראל. ואינו בא בזה המקרא לאזהרה שהרי כבר כתיב לפני בו״ק. אלא להגיד לישראל עצה אשר בבוא שואה של התוכחה אם תשובו להקים ד״ת והיינו שיהיו אחרים למדין תורה:
למען תשכילו את כל אשר תעשון. שזכות ת״ת יורה דרך ועצה להשכיל בעת רעה. ותהי משגב לעתות בצרה. וכדאי׳ בב״ב ד״ח עה״פ בהושע גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים. אי תנו כולהו עתה אקבצם ואם מעט מהם יחילו ממשא מלך ושרים ומזה באו למה דכתיב ועשיתם אותם. שאין הפירוש כמו בכל מקום שהמחדש בד״ת הרי זה עושה אותה ממש ונקראת על שמו. וכמש״כ בס׳ ויקרא י״ח ה׳. אבל כאן אינו מדבר בזה האופן שמעמיק בעצמו ומחדש ד״ת. אלא מקיים ת״ת לאחרים שזהו הברית הזאת שהם יהיו מחדשים בכח התלמוד. וא״כ פי׳ ועשיתם אותם. כאלו עשיתם לד״ת. במה שהשתדלותם שלא תשכח בעומק הגלות. דומה כאלו עשאו לד״ת. ורבא הוסיף כאלו עשיתם את האנשים. דבזה שיעסקו בד״ת ינצלו ממאורעות רעות המצירות בשעת התוכחה וכמש״כ בס׳ בראשית מ״ה ט״ז בביאור מקרא ביחזקאל כ״ד וע״ש. נמצא כ״ז פיוס ועצה להנצל. וע׳ מש״כ לעיל ד׳ י״ד:
אתם נצבים וגו׳. גם זה בכלל פיוס וכאשר יבואר. אלא שהפסיק בתורה ונעשה מזה סדרה מחדש באשר בא בזה המאמר כוונה ועיקר גדול בהליכות ההשגחה לדעת בכל עת אפילו שלא בשעת התוכחה. וכיב״ז מתחיל בס׳ שמות פ׳ וארא ובזה הספר פ׳ עקב וכמש״כ שם. והנה ביארנו לעיל י׳ י״ב ענין מקרא זה מה שפירש הכתוב כל הפרטים ולא הספיק במה שאמר אתם נצבים היום כולכם לפני ה׳ אלהיכם לעברך וגו׳. אלא בא ללמדנו שאין הדין וחשבון של כל אדם שוה. ויש בזה ארבע מדרגות במעלות האדם מישראל. ראשים. ות״ח. והמון עם ה׳. נשים ועבדים וטף. כל אחד נידון לפי השאלה שהקב״ה שואל ממנו כמו שנתבאר לעיל שם. והקדים לומר היום. משום שבאמת בכל ר״ה ויום הדין נצבים כל ישראל בזה האופן. אבל היום שלא בר״ה שהוא כדי לעברך וגו׳ ואמר כלכם. שאע״ג שכל אחד נידון בפרט לפי מה שהוא אדם. מ״מ כל א׳ גורם להכריע להכלל אם לשבט אם לחסד כדאיתא בקידושין ספ״א דכל א׳ מכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות או לכף חוב. ואחר כך פירש הפרטים. א׳ ראשיכם שבטיכם. מנהיגי השבטים אכן לפי הנראה שבטיכם מיותר. ומה מקרא חסר ראשיכם לחוד וממילא כל ראש מנהיג בישראל באשר הוא שם. אלא ללמדנו שאין כל שבט ומנהיגיו נדונים בשוה. אלא לפי טבע השבט ובמה שהחזיק ביותר להיות נזהר בזה נידון על העוותו וסר מדרך הטובה שהחזיק בה וכמו שאמר עמוס הנביא על שלשה פשעי יהודה ועל ארבעה לא אשיבנו. על מאסם את תורת ה׳ וחקיו לא שמרו. על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו. על מכרם בכסף צדיק וגו׳ הרי שעיקר הדין על שבט יהודה על שסרו מדרכם הטובה לשמור חקיו המה מדות התורה וזהו כבוד לתורה שבכתב שמדקדקים בה הרבה וכאשר סרו מזה מאסו את התורה. ולא כן שבטי ישראל שמעולם לא החזיקו כ״כ בת״ת אלא בחסד בין אדם לחבירו כדרך מלכי ישראל וכמש״כ בס׳ בראשית נ׳ כ״ג. ע״כ עיקר הדין עליהם על שסרו מזה המדה ומכרו בכסף צדיק וגו׳ ונמצא הראשים שמנהיגי׳ השבטים נידונים לפי שבטם. ב׳ זקניכם ושוטריכם. המה ת״ח גדולים וקטני הערך לכל אחד לפי כחו. ג׳ כל איש ישראל. כל איש לפי מעשיו בהליכות עולמו. וכבר נתבאר בס׳ במדבר כ״ד ו׳ בדבר בלעם ברוה״ק שנמשלו המון עם ישראל כגנות שיש בם הרבה מיני זרעים. אבל בכל גנה יש בו מין א׳ שהוא העיקר כך כל ישראל מוזהרים בכל מצוה מעשית. אלא שמ״מ כל א׳ עליו מצוה אחת להיות נזהר בה ביותר. לכל א׳ לפי עסקיו מה שעלול להיות נכשל עפ״י עסקו. עליו לשום לבו ע״ז הפרט ביותר ועל דבר זה הוא נידון ביחוד. גם נכלל בלשון כל איש ישראל כל א׳ לפי טבעו. וה׳ היודע תכונת לב של כל א׳ ודן כל א׳ לפי מדתו. ד׳ מדרגה הפחותה
טפכם נשיכם וגרך וגו׳. גם הם נדונים על המוטל עליהם להיות לטוב לאדוניהם ולמחזיק אותם ומפרנסם. ועליהם להיות נשמעים להם וע״ז עומדים בברית:
מחטב עציך. שהוא עבודה קשה שבבית:
עד שואב מימיך. שהיא הקלה ביותר. כל אחד נדון לפי עבודתו:
לעברך בברית וגו׳ כרת עמך היום. דאע״ג שא״א לכרות ברית עם הטף שהמה קטנים מ״מ הברית שאני כורת עמך היום מועיל גם להם שזה הוא זכותם. [ועי׳ בס׳ שמות י״ב מ״ח דקי״ל דאב מגייר את בנו הקטן בע״כ כפרש״י יבמות דמ״ח ולא כתוס׳. והיינו משום שזכות הוא לו] וכ״ז פירש משה רבינו בתוך דבר הפיוס על הגלות המר. באשר גם בזה הכלל יש כדי לפייס ולהניח הדעת על מה נגרעו מכל אוה״ע בגלותם בא ע״ז הישוב שאינם דומים לאוה״ע שנדונים בכלל. ואם היה בא עליהם צרות כאלו לא נשתייר מהם שו״פ. משא״כ ישראל דמ״מ כל אחד נידון בפ״ע לפי מעשיו. וכשם שאם הי׳ מגיע לאחד בישראל הרבה צרות וחליים רעים ונאמנים לא הי׳ כדי להתרעם. והיה מובן שמסתמא עונותיו הטו עליו כ״ז. כך כאשר בשעת הגלות הגיע להרבה ב״א צרות מרובות מ״מ הי׳ כל אחד נידון בפ״ע אלא שהגיע אז שעת הדין ועידן ריתחא להעניש ומי שאינו ראוי להעניש הרי זה נמלט מעוצר רעה בהשגחה:
למען הקים אותך היום לו לעם וגו׳. עוד היום על תוקף העונשים מלבד פיוס הא׳ שנתבאר שנדרש להיות כן כדי שיגיע מזה קידוש שמו ית׳ שלזה נוצרו. וזה אינו פיוס אלא על יסורים שמגיע מאוה״ע שכסו עלינו צלמות. אבל על חליים רעים ונאמנים בעונשי שמים אשר אין בזה קדה״ש אין בזה פיוס כלל. ע״ז אמר עוד שהוא כדי להקים אותך להיות לו לעם. ומשמעות עם כבר ביארנו לעיל כ״ו י״ח מלשון אנשי חיל המיוחדים מכל המדינה. הן במה שהמה מושגחים ביחוד מן המלוכה במלוי כ״צ לכל אחד לפי ערכו. הן במה שנענשים ביותר על העותם בעונשי הגוף יותר מעונשי אנשי המדינה משום שנקראים על שמו ויש בהעותם בזיון המלך. כך ההבדל בין אוה״ע לכלל ישראל דאוה״ע המה כעבדים יושבי הארץ. ועדת ישראל בכלל המה אנשי חילו ואע״ג שביארנו שם דת״ח ביחוד המה נמשלים לבעלי מלחמתו של הקב״ה. והמה נקראים עמי ביחוד כדאיתא בב״מ דל״ג והגד לעמי פשעם אלו ת״ח וכו׳. מ״מ גם כל ישראל המה אנשי חילו אלא הנ״מ הוא כמו שיש במלוכה שני אופני אנשי חיל. א׳ שהם מופרשים לכך וחרבם על ירכם תמיד ואנשים אלו ניזונים מאוצר המלך. ב׳ שהמה עוסקים בצרכי עצמם כל היום אלא שמכ״מ אוחזים החרב שעה אחת בכל יום. למען שבעת המלחמה יהיו גם המה במלחמת המלך. כך ת״ח איש חרבו של תורה על ירכו תמיד והמון ישראל עוסקים בצרכי עצמם אלא שמניחים תפילין וקורין ק״ש שעה אחת בכל יום וזהו במקום חרבה של תורה כדכתיב בתפלין למען תהי׳ תורת ה׳ בפיך וכמו שביארנו בזה הפסוק ואחר שישראל בכלל עמו נושאי מלחמתו ע״כ העונשים על עונותיהם מוצקים יותר משל אוה״ע בעונשי הגוף וזהו דבר משה למען הקים אותך היום לו לעם שומרי מלכותו ונגד זה הוא יהיה לך לאלהים. משגיח ביחוד כאשר דבר לך בשעת מ״ת ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו׳. מש״ה העונשים חמורים משום שיש בזה חה״ש שהרי אתם נקראים על שמו:
ולא אתכם לבדכם וגו׳. עוד פיוס על חומר העונשים שמזה יודע לכם שהקב״ה אינו רוצה לעזוב אתכם בשום אופן לדורי דורות ונבא לזה ע״פ מאמר ירמיהו בסוף קינות השיבנו ה׳ אליך ונשובה חדש ימינו כקדם כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד השיבנו וגו׳. ולשון כי אם וגו׳ צריך ביאור. והענין אם עבד חוטא הרבה לאדוניו והאדון בקצפו מכהו וגם מושיבו במאסר ותלוי שני העונשים הללו בכוונת האדון ורצונו מה לעשות עם עבדו. אם רצונו למכרו לגמרי וממאס בשימושו ה״ז ממעט במכותיו כי אין בזה תועלת עוד אחר שלא ישמשנו ורק מכהו מעט מחמת קצפו באותה שעה. אבל מניחו במאסר הרבה עד שמזדמן לו קונה אותו משא״כ אם בכל העותו ערב לו שימושו ואינו ממאס בו בשום אופן. ה״ז להיפך מושיבו במאסר זמן מועט אבל מכהו הרבה פעמים כדי שיזכור ולא יחטא עוד נמצא ממה שמכהו הרבה ניכר שהאדון רוצה בשמוש העבד ואינו ממאס בו. וזה האות שלא יניחנו הרבה במאסר וזה היתה טענת הנביא ירמי׳ השיבנו ה׳ וגו׳ כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד. הקצף בשעת הכאה הוא יותר מהשיעור דמה לך לענוש אותנו כל כך אלא ודאי לא מאסתנו וא״כ השיבנו וגו׳ לכך אמרה תורה שמזה שהקב״ה מעניש אתכם ביסורים כ״כ הוא אות אשר ולא אתכם לבדכם וגו׳:
כי את אשר ישנו פה וגו׳ ואת אשר איננו וגו׳. לדור דור המה בברית וא״כ העונשים החמורים המה לעד כי לא הפסיק הברית לעולמי עד עד סוף כל הדורות:
כי אתם וגו׳. עד מקרא כ״א. הוא ענין בפ״ע הנוגע להברית אשר כרת עם ישראל באשר א״א שיהא הברית קיים אם לא ברצון שני הצדדים. והנה יש לחקור אולי יש מסרבים ע״ז הברית מעט או הרבה. וביאר במקראות הללו שלא יועיל כמו שיבואר אכן אלו היה הברית רק על ע״ז לא היה למשה רבינו להאריך בדברים ולפרש פן יש אנשים שרוצים לעבוד עבודת כוכבים אלא פן יש בכם וגו׳ אשר לבבו פונה היום מעם ה׳ אלהינו והי׳ בשמעו את דברי האלה וגו׳. וידוע שהענין אשר הוא פונה הוא ע״ז שעל זה נכרת הברית. אבל באשר באמת נכרת זה הברית גם על קיום ת״ת בכלל. וא״כ יש מקום לומר כי אם יהי׳ לבב אחד מישראל פונה היום שלא להיות עסוק בתורה ושלא להקים אותה ברבים יהי׳ בעונשין הללו ובאמת אין העונש הנורא ע״ז הפרט אלא אם כל ישראל מסרבים להפר ת״ת ח״ו. דאז אבדה הארץ ואומלל כל היושב בא״י אבל אם איזה יחידים מסרבים בזה אין עונשו גדול כל כך שהרי אין קיום התורה בטל בזה. מש״ה פירש משה דעונש על היחידים המסרבים אין אלא ע״ז הפרט של ע״ז והחל להקדים מה שיש לחוש באשר כי אתם ידעתם מכבר ענין ע״ז אשר הי׳ במצרים ובגוים אשר עברתם הן המה אדום ומואב:
את שקוציהם. העבודה בלולה בעניני תאוה המושך את הלב והרצון:
ואת גלוליהם. מה שנגלל להם רוב שלוה שיש להם:
עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם. רוב עושר מדברים הנדרשים לחיי האדם וזהו עץ ואבן וגם מותרות ועונג האדם זהו כסף וזהב. ותהיו סבורים שע״ז שלהם ועבודתם בכך הסבה להם כל הטוב. ובהמה שמנה לחמם:
פן וגו׳ או שבט. ולא אמר או כולכם דאם היו כולם חלילה מסרבים על קבלת הברית לא היה נכרת כלל ולא היו נכנסים לא״י. אבל כאשר רוב ישראל קבלו הברית ורק אולי יש איזה מעוט המסרבים יהיה יחיד או משפחה שלמה או אפילו שבט שלם אשר לבבו פונה היום וגו׳. טעם הסירוב הוא משום שבדעתו לעבוד ע״ז לאחר זמן. אלא שירא כעת לעשות בפועל:
פן יש בכם שרש וגו׳. או בא״א שאינו רוצה לעבוד ע״ז אלא שאינו רוצה לקבל עול מלכות שמים ג״כ. אלא להיות חפשי משום עבודת אלוה. והוא באמת רע ומר מעובד עבודת כוכבים כיון שאין עליו שום עול ואינו מאמין בדין ומשפט כלל. או הוא מיפר תורה לומר שלא ניתנה התורה אלא כדי להפריש מאלילים. וזהו הרעיון גרוע מהכל וכמש״כ בס׳ במדבר ט״ו ל׳. וכ״ז הוא שורש פורה וגו׳ וכתיב פורה ראש ולא כתיב שורש ראש ולענה. ללמדנו דזה הקלקול עוד גרוע מע״ז. דהעובד עבודת כוכבים אינו חושק להשחית ולהתעות את אחרים באשר הוא אינו עובד עבודת כוכבים אלא לתיאבון כי יקל לפניו עבודתו ומה לו ולאחרים משא״כ המושחת בדעותיו ונושא דעו כי הכל פתיים מאמינים לכ״ד הוא להוט להשכילם דעתו הגסה וכמש״כ בס׳ ויקרא י״ג מ״ד ע״ש. והרי זה פורה ראש ולענה. והנה כאן הקדים הכתוב ראש ללענה. ובקינות אומר זכר עניי ומרודי לענה וראש. והענין דלענה בתחלת אכילה אינו מר כ״כ שהרי יוצאים בו ידי מרור והוא דתנן במשנה פסחים פרק ב׳ ובמרור ופרש״י פופרץ וכתבו האחרונים שהוא לענה וא״כ הוא רך בתחלה משא״כ ראש מראשית אכילתו הוא מר מאד. ומש״ה לפי דרך הכתובים לכתוב הקל תחלה והקשה אחריו מש״ה כאן כשמדבר במרות הדעות שממררים את חיי הנפש. הוא מקדים דעה הנשחתה ביותר שהוא לחשוב דאדם כבהמה בלי דין ומשפט כלל. שזו הדעה אע״ג שנראית גרועה ביותר. מ״מ איננה פורה ומשחית לאחרים כ״כ ומי שיש בו דעה ישרה משכיל כי האדם נוצר להיות תחת השגחת אלוה משא״כ דעה הנשחתה בקיום תורת משה לבד וכדומה היא עלולה להטעות ולהפרות בוגדים באדם וזהו לענה שגרוע ביותר בזה הפרט שאין מבינים מראש כמה היא מרה באחרונה וכיב״ז נתבאר בס׳ במדבר ט״ו ל׳. אבל בקינות דמיירי במרירות הגוף ורוח האדם הוא להיפך מתחלה לענה שלא היה תחלתו מר כסופו ואח״כ ראש מהחל ועד כלה מרה:
שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך. בחוזק לבבי שלא לירא מאלות הברית אחר שאינני מקבלם עלי מתחלה:
למען ספות הרוה את הצמאה. פי׳ מלות אלו רוה וצמאה מבואר בנימוקי הרמב״ן דעבירה שהאדם להוט אחריה מיקרי צמאה. ושאינו להוט אחריה מיקרי רוה [וזה הביאור יש ללמוד ממה שאמרו בסנהדרין ע״ו ב׳ המשיא את בתו לזקן והמשיא אשה לבנו קטן עליו הכ״א למען ספות הרוה את הצמאה. שהיא צמאה לתשמיש והוא שבע במה שאינו להוט אחר זה]. וענין טעם הזה לכאן הוא כמו שאם רצו קהלה אחת לגדור על איזה עון המצוי בקרבם והטילו ביניהם עונש החרם ע״ז העון. ולא שעונש החרם חמור מגוף העבירה אלא שגוף העבירה הורגלו לעבור עליה ונעשית צמאה. שנפש ב״א צמאים לה. ולעבור חרם אין בני אדם מורגלים והיא רוה וע״כ כשמזדמן אחד מבני העיר שרוצה בלבבו לעבור על זה העון. ורק שאינו רוצה לעבור על החרם ולישא עונש החרם הוא ממאן ומסרב על עשיית החרם ומתנצל מפני הבושה והמורא דמש״ה הוא מסרב דמה לו להוסיף עונש על הקהלה ועונש של הרוה על הצמאה. וכך מפרש המקרא כאן דמש״ה מתברך בלבבו לאמר שהוא צדיק במה שאינו מקבל הברית. משום שהוא בא אך למען ספות הרוה את הצמאה בשביל שהקבלה מוסיף עונשין על גוף הצמאה ולמאי יקבל הוספה זו:
לא יאבה ה׳ וגו׳. על שהוא פורש עצמו מן הצבור ואינו מקבל הברית. כי אז. כאשר יעבור על הצמאה שהוא ע״ז או על הפרת תורה שהוא שורש פורה ראש ולענה:
ורבצה בו כל האלה. אע״ג שלא קבל אותה דבאמת המעוט נגרר אחר הצבור והרוב בע״כ:
ומחה ה׳ את שמו. אע״ג שכלל ישראל אפילו עובדים עבודת כוכבים אינם באים לידי כליה ח״ו. אבל יחיד או משפחה אינם בטוחים גם מכליון לגמרי:
והבדילו ה׳ לרעה מכל שבטי ישראל. חזר ופירש דזה שכתוב ומחה ה׳ וגו׳ אינו אלא ביחיד או משפחה. אבל שבט שלם דא״א להמחות בשום אופן דלא כלי שבטא כדאיתא בב״ב דקט״ו ב׳ וביארנו בס׳ שמות ל״ד י׳ שהיה ברית ע״ז עם משה [ועי׳ מש״כ הרשב״ם בשם ר״ח דמרומז במקרא מלאכי ג׳ ואתם בני יעקב לא כליתם ומיושב בזה קושית התוס׳ סוטה ד״ט א׳ בד״ה לא ומ״מ הכל מרומז בקראי דאורייתא] אבל מ״מ והבדילו ה׳ לרעה מכל שבטי ישראל:
בספר התורה. כשמדבר על יחיד או משפחה כתיב בספר הזה. דאפשר שאין לאותו יחיד או משפחה ס״ת שלמה. ורק מגילות כותבין לתינוקות להתלמד בו או עכ״פ חומש שלם. והיא מצויה ביד כל אדם אבל בשבט שלם ודאי יש ס״ת שלמה. ולפי המדרש כתב משה רבינו בעצמו שנים עשר ס״ת ונתן לכל שבט ס״ת א׳. מש״ה אמר בספר התורה:
ואמר וגו׳. הוא דרוש בפ״ע השייך לענין הברית:
כי הדור האחרון. שיהא בישוב א״י בשלותה וזה הדור ילך בגלות:
בניכם אשר יקומו מאחריכם. דורות שכבר יהיו בחו״ל ויבאו לא״י ולא כתיב כלשון אשר יבאו כמו דכתיב בסמוך גבי והנכרי אשר יבא באשר דרך ישראל לבא לא״י גם בחורבנה כמבואר במדרש קהלת שהיו רגילים לילך לראות פנים גם אחר החורבן. אבל והנכרי אשר יבא. עפ״י מקרה:
מארץ רחוקה. אפילו הוא מארץ רחוקה ולא ידע מטוב הארץ מעולם. ג״כ ידע ויבין אשר מכות אלו המה רק אשר חלה ה׳ בה ולא שטבע הארץ ההיא כן מעולם. ופירש ממה יבין הנכרי ההוא אשר לא ידע אותה מעולם:
גפרית ומלח וגו׳. ואינה ראויה לזריעה:
ולא יעלה בה כל עשב. הגדל מעצמו בלא זריעה כמש״כ בפרשת בראשית:
כמהפכת וגו׳. וא״כ א״א להיות בה ישוב כלל ואיך ישבו בה ישראל. ע״כ לא היה כן ורק ה׳ חלה בה:
ואמרו כל הגוים. אשר ישובו ויספרו להגוים מה שראו בא״י על מה וגו׳. דמענין ביטול תורה והפרתה לא ידעו כלל וגם זאת ידעו היטב שחטאת סדום ועמורה שהיו רעים לבני אדם זה אינו בישראל. וא״כ מה חרי וגו׳. וגם חטאת ע״ז אינו נחשב לפניהם לחטא שהרי גם המה מאמינים ועובדים ע״ז:
ואמרו על אשר עזבו את ברית וגו׳. אחר שכרתו ברית לעבוד את ה׳ לבדו. מש״ה נענשים על ע״ז יותר ממנו. שנית
וילכו וגו׳ אלהים אשר לא ידעום ולא חלק להם. הגוים היו מאמינים אשר ה׳ מסר עולמו לאמצעים. והמה אלהים שחלק לכל אומה כמבואר ברמב״ם הל׳ ע״ז וכמש״כ בס׳ בראשית דף כ״ו. אבל ישראל עובדים לע״ז אשר לא חלק להם. כ״ז דברי אוה״ע שרק הפרט של ע״ז זה הברית גרם לכל החרי הגדול הזה:
ויחר אף ה׳ בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה הכתובהבספר הזה. המה יראו הקללות המרובות שעל הארץ וישראל אשר לא נזכרו בספר ויקרא ידונו המה שהוא חרון אף שלא מצד הברית הכרותה אלא כעס ונקמה לענוש בלי חשבון כפי הקללות שבספר הזה אשר הכל נכלל בה שהרי מפורש גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב וגו׳ וגם המפורשות המה נפלאות וגדולות:
ויתשם ה׳ וגו׳ ביום הוה. עוד יאמרו שהפזור הרב הוא רק באף ובחמה ובקצף גדול בלי חשבון ודעת. וגם כהיום הזה דמשמעו לחלוטין וכמו שאר״א בפ׳ חלק מה היום הולך ואינו חוזר אף המה אינם חוזרים. והכי ביאר ירמיה בקינות מאמר אוה״ע פני ה׳ חלקם לא יוסיף להביטם. פי׳ מדחלקם בפזור הנורא ולא במקום אחד מזה מבינים אשר לא יוסיף להביטם. וזהו לשון וישליכם כאדם המשליך דבר ונופל במקום שהוא בלי דעת המפילו. כל זה דעת אוה״ע אבל באמת אינו כמו שחושבים אוה״ע אלא
הנסתרות לה׳ אלהינו. לא משום ע״ז לבדו בא כ״ז שהרי אנו רואים שבימי אחאב ומנשה עבדו ע״ז יותר מבימי הושע וצדקיהו ומ״מ לא הגיע העונש עד אז. אלא יש בזה סתרי כוונות הנוגע לתכלית המכוון ממנו ית׳. ועי׳ ס׳ בראשית ט״ו י״ב וא״כ גם הפזור הרב הוא בכונה ידוע אליו ית׳. וכמו שאין אתנו יודע על מה בא בריאת שו״א בזה השיעור המצומצם כך הוא הפזור ושארי פליאות. והכל לתכלית מלוי כבודו ית׳ כמש״כ ואם שאין אנחנו מבינים איך נדרשו להיות כך דוקא:
והנגלות לנו ולבנינו לעשות את כל דברי התורה הזאת. ואנחנו יש לנו די להבין מכל הנגלה לעינינו במשך הגלות שני דברים שלא כמחשבת אוה״ע. א׳ כי עוד ידו נטויה עלינו וא״כ לנו לתקן את המעוות וישוב לרחמינו. שנית שלא כדבריהם שהעונש היה על ברית ע״ז. ובאמת לא כן הדבר כי הגלות עיקרו היה על ע״ז ג״ע וש״ד. אבל חורבן הארץ שגפרית ומלח שרפה כל ארצה. לא היה כי אם מפני ביטול תורה כדאיתא בנדרים דף פ״ח א׳ מי האיש החכם ויבן את זאת על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה. שאין מברכין בתורה תחלה. וע״ע בפתיחתא דאיכה רבתי. וזהו עסק התורה ודקדוק דבריה והיינו מש״כ לעשות את כל דברי התורה הזאת. שהוא תקון הדברים ולעמוד על מתכונתם כמש״כ כ״פ ולהלן ל״ב מ״ו:
